<h1>אור זרוע — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז ט"ו ע"א] רב אחא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא על ידי סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל אי משום נסיוני הא לא ידעא לקליה דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירו' כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגיר. ועוד משום דלא מגלי מומא כיון דהוא לקחה למוכרה אינו רוצה שיוודע מומה הילכך לא מושיל ולא מוגיר. רב הונא זבן ההיא פרה לגוי א"ל רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה ותלינן לקולא. ואוקמ' רב אשי דכל היכא דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה והיכא דליכא למיתלי לא תלינן. ואע"ג דאינו מצווה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שמעינן מהכא דמותר למכור פרה לגוי אפי' בלא ספסירא. חוץ מפרה החורשת ובהמות שעושין בהם מלאכה כגון חמורים ושורים אידא דספסירא שרי. וסוס אפי' בלא ידא דספסירא שרי כבן בתירה דלקמן [ט"ז ע"א] מוקמי' להו (הילכך) [הילכתא] כוותיה. ושאלה ושכירות מיסר אסיר להשאיל ולהשכיר לגוי ואפי' במפרש ואומר לו אין רצוני שתעשה בבהמתי מלאכה בשבת דשאלה ושכירות לא קניא. ור' אמר לי דאם אמר לו ישראל בהמתי קנויה לך מותר עכ"ל. ור"ת זצ"ל מתיר האידנא למכור לגוים דכי היכי דשרינן אידא דספסירא משום דלא מושיל ולא מוגר ולא ידעה ליה לקליה. כן גם עכשיו נוהג זה הדין בינינו שאין בהמות שלנו מכירות קולו של ישראל ולא אזלה מחמתיה וגם אין רגילים להשאילם ולהשכירם לגוים אלא כל אחד קונה בהמה לעצמו. ועוד אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דבימי חכמים שהיו רוב ישראל והיו יכולים למכור זה לזה. אבל עכשיו שאנו ביניהם אי לאו דזבנינ' להו יפסידו. כדאמ' לקמן [ע"ב] אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי לא מזבין להו. אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי. מיהו אין זה כל כך ראיה דחיטי ושערי לא נגזר עליהם כלל. אבל הכא כיון שנאסר מי יוכל להתיר. מיהו כל העולם נהגו היתר בדבר.
<h2>דף י:</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתני' אלו אסורין ואיסורן בכל שהן. מקום שנתערב שם אפילו אחד באלף אוסרין את כולן. יין נסך חבית באלף חביות וע"ז [צורה] שעבדוה ונתערבה באלף [צורות] שאינו ע"ז. ועורות לבובין דהוו נמי איסורי הנאה כדאיתא בפ' אין מעמידין [כ"ט ע"ב]. וצפורי מצורע שחוטות אבל חיות שלוחות לא מיתסרי בהנאה דלא אמרה תורה שילוח לתקלה. וחולין שנשחטו בעזרה איסור' הנאה ובמסכת קידושין [נ"ז ע"א] מפרש להו. ושיער נזיר דאיסורי הנאה הוא דכתיב [במדבר ו'] ונתן על האש אשר תחת זבח (שלמיו) [השלמים]. ופטר חמור דאסיר בהנאה כל זמן שלא נפדה ואפילו ר' שמעון דפליג בפטר חמור לאחר עריפה מודה דמיתסר בהנאה במסכת בכורות [י' ע"ב]. ובשר בחלב. חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת את כולן בהנאה. ושור הנסקל. ועגלה ערופה אסורה בהנאה כדאמ' באין מעמידין [כ"ט ע"ב] כפרה כתי' בה כקדשים. ושעיר המשתלח. הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו.
<h2>דף יא:</h2>
[ע"ז ל"א ע"א] אמר רב אסי א"ר יוחנן משום ר' יהודה בן בתירה המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה. והתנן המפקיד פירותיו אצל נכרי הרי הן כפירותיו למעשרו' ולשביעית דחשידי לחלופי. וה"נ דילמא חלפיה והאי חמרא דגוי. אמר רב ירמיה כגון שיחד לו קרן זוית (ואסר) [ומסר] לו מפתח או עשה חותם. אי הכי בשתיה נמי לשתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפארור אמר יש כאן אדם ששונה משנת בר קפרא. תנא ליה ר' תנחום דמן פארור המפקיד יינו אצל גוי מותר בשתיה. א"ר זירא לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר אף בשתיה וחכמים אוסרין. ר' אליעזר לא חייש לזיופא. א"ר חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי ואמרי לה אמר אבא בריה דרב חנן בר אבא אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חנן הכי אמר זעירי הלכה כר"א. אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם אחד. חוץ מן היין שאינו משתמר בחותם אחד [ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר בחותם אחד] ולא פליגי ר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כר"א. ואיכא דאמרי אמר ר' אלעזר הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין שאינו משתמר חותם בתו"ח אלא במשמר. ור"י אמר אפי' יין משתמר חותם בתוך חותם. ותרוייהו כרבנן סבירא להו דאי כר"א בחותם אחד נמי שרי. היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא כלומר כפה מזרק על פי חבית. שריקה שטח בטיט ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית הוי חותם בתוך חותם. כפה דיקולא דהיינו סל על פי החבית ומיהדק והחבית מגופה הוי חותם בתוך חותם והיינו שתי חותמות. מגופת החבית שדבוקה בחבית ונתייבשה בסל הכפול עליה ומיהדק ונכנס בדוחק פי הסל לבלוע החבית הוי חותם בתוך חותם ולא טרח לזיופי כולי האי. לא מיהדק נוח ליטלו והוי כמאן דליתיה ולא הוי חותם בתוך חותם. נוד של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דיסקיא של עור. ופיו של נוד למטה בתוך הדיסקיא הוי חותם בתוך חותם דטורח להפוך ולהתיר קשר הדיסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקושרם כולי האי לא טרח הילכך (לא) הוי חותם בתוך חותם. ואי כייף פומיה של נוד למטה לגו וצייר וחתים כעין שקושרין נודות שלנו וצייר וחתים [אפילו] אין דיסקיא הוי חותם בתוך חותם. פי' רבינו שמואל זצ"ל הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דילמא טרח והחליף חמר' דישראל בחמרא דידיה וזייף ועביד חותם כדמעיקרא ובחותם אחד שרי. והביאה לקמן במכילתין [ס"ט ע"ב]. והשתא דקיימא לן כר' אליעזר כו'. וכ"ש בזמן הזה שאין גוים מנסכין לע"ז לא צריך חותם בתוך חותם כדאמרי' לעיל [כ"ט ע"ב] גבי חומץ דלא צריך חותם בתוך חותם אי משום ניסוך לא מנסך ליה ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. וחביות שלנו בשתי שוליים בכל צד סגי. שקו' פונץ. לפי ששולי החבית אינם סתומין יפה ומחוברים במוכין ומטלית של בגד עם החבית ואין כאן אלא חותם אחד. ואין צריך לכרוך את החבית בבגד דלא חיישי' שינעוץ סכין בדופניה כדי להוציא משם היין. וחותם של שעוה שכתוב בהן חותם אינו אלא חותם אחד. דאותיות (היו) [הוי] חותם. אבל סתימת שעוה לא הוי חותם דליכא טירחא אי מסלק לה והדר מדבק לה. ומיהו בהכי סגי. עכ"ל.
וכן פסק רבינו תם זצ"ל דהלכה כר' אליעזר דסגי בחותם אחד מההיא דפ' בתרא [ס"ט ע"ב] דאמ' התם השתא דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לסתימה. וכר' אליעזר דלא חייש לזייופא. האידנא אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים. משום שיבא. ופירש"י זצ"ל התם והשתא דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לסתימה לנקיבת חורין שהוא בלא טורח משום דמינכר. ולפתיחת חבית (שלה) [כולה] נמי דחייש לה רשב"ג לא קיימא לן כוותיה דהאי זיופא דטירחא ואנן קבעינן באין מעמידין הילכתא כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד האידנא אמאי לא מנחינן חביות סתומות בי גוים. משום שיבא נקב דק מאד שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדח במינקת ויטעום מן היין עכ"ל. הא למדת דהלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד. והא דאמ' רב בשילהי פרקין [ל"ט ע"א] בחותם אחד אסור. חבי"ת, 'חלב 'בשר 'יין 'תכלת. והכא פסיק כר' אליעזר דשרי בחותם אחד. אומר ר"ת זצ"ל דההיא בישראל חשוד דגרע טפי דכולה שמעתא דהתם בישראל חשוד קא מיירי. וההיא דלעיל [כ"ט ע"ב] דאמר רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם דמשמע הא יין צריך חותם בתוך חותם. ההיא אליבא דרבנן ואנן כר' אליעזר קיימא לן כדפסקינן בשמעתין וכדמוכח בפ' בתרא כדפרי'. וכתב שם רבינו שמואל זצ"ל והשתא דקיי"ל כרשב"ג דלא חייש לסתימה. והרב ר' יצחק בר' יהודה זצ"ל השיב בתשובתו ה"מ דלא חיישינן לסתימ' בחביות של חרס דסתמן ניכר אבל חביות של עץ כגון אותן שלנו אי אפשר לו לסתום בחורו של סכין בין חוליא לחבירתה. וחוזר וסותם במטלית ואין ניכר או נוטל מן המטלית שסביב השוליים והיין יוצא וחוזר וקובעו במקומו ואין ניכר לכך צריך לכסותו כולו בבגד. וכיון (דאילו) [דלא] טרח לזיופי שפיר דמי דכר' אליעזר קיימא לן דלא חייש לזיופא. וכמה ימים סמך ר' על דבריו ושוב חזר בו שלא להטריח כל כך והגוים אינם נוהגים לנסך לע"ז ואין מטריחין לזייף ואין לחוש לכך אלא שיוסיפו שוליים לחבית בשביל המטלית שסביב השוליים שקורין בייש. ולחתום את פי חבית שקו' מגופה בעץ קטן למדת פי חבית. וכותבין בו אותיות חציין על פי העץ וחציין על חבית. שאם יטלנו הגוי לא יוכל לכוין כל כך ויתפרקו האותיות ויבין ישראל בדבר. וכן הנהיג ר'. וכך היו נוהגים מלפנים. עכ"ל. הילכך גוים שקונים יין מישראל ומוליכין למוכרו למקום אחר. יעשה ישראל המוכר להם חותם כדברי ר' שמואל זצ"ל בשם ר' שלמה זצ"ל. ואם בא להחמיר יעשה כדברי רבינו יצחק בר יהודה זצ"ל. או אם בא להחמיר יעשה חותם בתוך חותם כדפרשי' לעיל.
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתני' יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה (רשב"ל) [רשב"ג] אומר ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. אמ' רב הלכה כרשב"ג. חבית בחבית דשקיל חדא ושדי בנהרא ואינך מישרא בהנאה. אבל יין שנתערב ביין כולו אסור בהנאה [ושמואל אמר אפילו יין ביין וכן אמר] ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא אפי' יין ביין וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן [וכן אמר רב נחמן] אמר רבה בר אבוה אפילו יין ביין. אמר רב נחמן הלכה למעשה להורות על מעשה יין נסך ממש שנתנסך לפני ע"ז יין ביין אסור. חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית. אבל יין ביין כולו אסור בהנאה. סתם יינן אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו היין וכן הלכה. ולדידן (בזמן) שהגוים בזמן הזה כמו תינוק ואינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה אפילו יין ביין מותר בהנאה ואפי' דמי אותו היין דלא מיתסר יינם בהנאה אלא בשתיה. ואי איכא פסידא רבה מותר אפי' בשתיה בששים כדפרי' לעיל.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. ואם הקדיש והחרים והעריך. בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. פי' רבינו שמואל זצ"ל מיכן ראיה דאסור לאדם לומר הריני מניח בהקדש ספר פלוני או ממון פלוני שאוסרן על כל העולם כולו אלא כך הוא אומר מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצורכי צבור. עכ"ל. וכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר בר יצחק זצ"ל מפרגא שמצא בארץ רוסיאה ספר אחד שהיה כתוב עליו פלוני נתן ספר זה להקדש וצוה לשומרו שאסור ללמוד בו דהקדש אסור בהנאה ולא אפשר ליה בפדיון. דהמקדיש מטלטלין בזמן הזה אין להם תקנה רק הקרקעות יש להם תקנה בפדיון כדפי' ר"ת זצ"ל הכא בשמעתין. מיהו היכא שהיה דעתו ליחד ספריו לצורך שילמדו בהם או שרצה ליחד ממונו לצדקה ואמר אני נותן ספר זה להקדש או ממון זה להקדש. וכשראה שנאסר הספר או הממון וטעונים גניזה מצטער. או אפי' אין אנו רואין שמצטער פותחין לו בחרטה ואומרים לו אילו היית יודע שבדיבור זה שאמרת הרי הם הקדש נאסרים וטעונים גניזה היית אומר בלשון הזה הרי הם הקדש. וכשהוא אומר לאו מתירין לו מיד ואומרים לו שייחד אותם למה שהוא רוצה ואל יאמר בלשון הק(ו)דש. וקיימא לן דיש שאלה להקדש כההיא דפ' יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"ב] אמר מר מה לה[ל]ן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות למאי הילכתא אמר רב ששת לומ' דיש שאלה בהקדש. ולב"ש דאמר אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרי' הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש. האי זה זה מאי עביד ליה וכו'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שיש שאלה בהקדש כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו וה"ה לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת הולך אצל חכם להתיר לו הקדישו וימצא לו פתח של חרטה ועוקר את ההקדש מעיקרו ועבדינן כהקדש טעות ואיגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש מעולם ונפטר מכרת. וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרין לטיבלן כדאמרי' בנדרים שילהי פ' הנודר מן הירק [נ"ט ע"א]. ולב"ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו. דאע"ג דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרו ב"ש הכי. דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות [הידוע] למקדיש חשבינן ליה כהקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו. דתנן ב"ש כו' (תחילה) [תחילת] פ' הו' במסכת נזיר [ל' ע"ב] הקדש טעות כדמפ' התם שור (שור) [שחור] שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש ואמרי' בגמ' מאי טעמייהו דב"ש ילפי תחילת הקדש מסוף הקדש מאי תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות. וב"ה ה"מ תמורה אבל [אחותי] הקדש לא מחתינן. הקדש טעות הקדש. וכיון דסבירא ליה דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין ע"י שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה. והקדש שטעותו ידוע למקדיש [לב"ה] אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוון להקדיש את זה (כב"ה) וכיון דחשבי ליה ב"ש הקדש גמור אלמא לית להו שאלה [בהקדש] שהחכם לא יוכל להתירו ע"י שיעשה אותו הקדש טעות. וב"ה אומרים אין הקדש טעות הקדש ואפילו שאילת חכם אין צריך עכ"ל. הא למדת דיש שאלה להקדש ואפי' למפרע היכא שכבר נהנה ממנו כ"ש שישאל עליו קודם שנהנה ממנו. וא"ת והא דאתינן עלה שהיה בדעתו ליחד זה הספר כדי שילמדו בו או אלו מעות לצדקה. נמצא כשאמר הרי הם הקדש זהו הקדש טעות ואפילו שאלה [לא] יצטרך. לא היא דהיכי דמי דהוי הקדש טעות כגון שהיה סבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא חפץ אחר כגון שור שחור ונמצא לבן. אבל הכא דעתו על ספר זה ועל אלו המעות ובלבו היה שילמדו בספר והמעות יהיו לצדקה ובפה אמר שיהו הקדש ולא יהו ראויים לא ספר ללמוד בו ולא מעות לצדקה הילכך הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים הילכך חל עלייהו ההקדש וצריך שאלה. והרב ר' אליעזר זצ"ל שצוה לגנוז הספר ולא אמר למקדיש לישאל עליו. שמא מת המקדיש או הלך למדינת הים.
